הכרעת דין בתיק ת"ד 4561-04-10

מבוא:

הנאשם זכאי בדין.

הנאשם אשר בפני הואשם כי ביום 31.05.09 בשעה 17.50 לערך, נהג במסגרת תפקידו כשוטר, ברכב משטרתי מסוג טויוטה הייאס (להלן הרכב) בכביש 444 מדרום לצפון. בהגיע כלי הרכב לקילומטר ה- 21 בכביש, נכנס הנאשם לעקומה ימינה במהירות שאינה תואמת את מצב הדרך. כתוצאה מכך סטה שמאלה עם הרכב, פגע בשטח ההפרדה הבנוי והתהפך עם הרכב.

כתוצאה מהתאונה נפגע הנאשם באורח קל, פונה לבי"ח ונזק נגרם לרכב.

הוראות החיקוק המיוחסות לנאשם:

1.      נהיגה הרכב בקלות ראש ובאי זהירות - עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961. (הלן תקנות התעבורה).

2.      גרימת נזק לרכוש - עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה.

אין מחלוקת בין הצדדים על עצם אובדן השליטה וקרות התאונה, המאשימה טוענת כי מדובר בסטייה בשל כניסה לעקומה ימינה שבכיוון נסיעתו במהירות שלא תואמת את מצב הכביש, דבר שהביא לאיבוד השליטה ברכב. מנגד, ההגנה טוענת כי אין אשמה לנאשם, מאחר ושבר בזרוע הימינית של ההגה, ממצא שנמצא ברכב הנאשם לאחר התאונה, ארע טרם איבוד השליטה ולכן נגרמה הסטייה של הנאשם והתאונה עקב כשל מכני שלא באחריותו.  

כלל הדרך:

על פי הלכה משפטית זו, סטייה מנתיב נסיעה והתהפכות עצמית שאינה קשורה למעורבות כלי רכב אחרים, יכולה להצביע על סממן ראשון לרשלנות נהג, שהרי אין טבען של מכוניות לעשות כך. עם זאת אין מדובר בראיה ניצחת, אלא עמידה בנטל הראשוני בלבד.

חשוב לזכור כי הפסיקה (וראה ביתר פרוט ע"פ 2446/00 מרק פלדמן נ' מ"י, מפי כבוד השופט משה גל), קבעה: כי אין המדובר כאן בראייה קונקרטית לגבי עובדת קיומה של רשלנות. לא נדע האם המדובר בנסיעה מהירה, בהסחת הדעת בשל גורמים אחרים, בנסיעה פראית או בכל גורם רשלני אחר היכול להעיד על חוסר זהירות או בגורמים אחרים כלשהם. פשיטא, שהמסקנה העובדתית כלפי הנאשם היא נסיבתית ולא ישירה.

ממכלול העובדות המוכחות, ניתן להסיק כלפי הנאשם את האפשרות לקיומה של חוסר זהירות, מבלי לנקוב בעובדה רשלנית קונקרטית. זהו טיבן של מסקנות המבוססות על ראיות נסיבתיות, המעוגנות במבחני ניסיון החיים וההיגיון.

לפיכך, לשם זיכוי על הנאשם לנסות ולעורר את הספק הסביר, דהיינו:ולהצביע על אפשרות ממשית ומתקבלת על הדעת, המעוגנת בחומר הראיות.

בהשערות קלוטות מן האוויר, ללא זיקה לעובדות המקרה הקונקרטי - לא די. כאשר מדובר בנאשם, כלפיו קיימת תשתית ראייתית נסיבתית המספיקה למאשימה כדי לעמוד בנטל הראשוני, נדרש אפוא להציג קו הגנה ממשי וריאלי, שאינו בגדר הדמיון בלבד (י' קדמי בחיבורו הנ"ל, חלק שלישי, 1238; בע"פ 3124/91 כהן נ' מ"י).

סבירות הספק, היא "שילובה של אמת מידה אובייקטיבית לתוך ההערכה הסובייקטיבית של העובדות, על-מנת שזו תציב לה תחומים ותסייע ביצירת אמצעי סינון שיוסיפו יסוד אובייקטיבי המושתת על אדני הסבירות'" (ע"פ 5133/96 פלוני נ' מ"י). 

עם זאת, קבע כבוד השופט גל, (כאמור מעל), כי קיים הבדל בטיבו של הספק הסביר בין ראיות ישירות לבין ראיות נסיבתיות. כאשר המדובר במסגרת ראיות ישירה, על הספק הסביר לנגוס מראיות התביעה ממש. פשיטא, שעליו להיות מובנה בהן. לא כן עת המדובר בתשתית ראיות נסיבתית. לגבי זו, גם אם היא נותרה כמות שהיא, ללא כל נגיסה בטיבה או גריעה ממשקלה, עדיין יכול הנאשם להצביע על גרסה סבירה חלופית, המתיישבת עם החפות. בהקשר לכך נפסק בע"פ 3974/92 ( אזולאי נ' מ"י). כדלקמן:נ

"כאשר להוכחת האישום מובאות ראיות נסיבתיות, ספק סביר עשוי להיווצר גם במצב שבו מן הראיות (אף אם מהימנותן אינה מוטלת בספק) אפשר להסיק בסבירות עובדות, שאין בהן אשמה של הנאשם".

ובעניין, מהו אותו ספק סביר הדרוש במקרה זה, נקבעו בע"פ (י-ם) 6260/02 ציון נ' מ"י,

הדברים הבאים: